1 צפייה בגלריה
 אולם קולנוע קהל אילוס אילוסטרציה
 אולם קולנוע קהל אילוס אילוסטרציה
לא בתמונה: סמארטפונים
(צילום: shutterstock)
כן, אני יודע, הרשות המבצעת והרשות השופטת דוהרות זו לעבר זו כמו צמד רכבות שאחת מהן (הראשונה) ירדה מהפסים. חוץ מזה הגלובוס מתלהט כמו ביצה קשה, מבוקעת קליפה כבר, בתוך פינג'ן. חוץ מזה, במרוקו האדמה פערה את פיה ולעסה למוות אלפי מוכי גורל. המציאות, אם לסכם, גידלה קרניים וזנב משונן והפכה למשהו שצריך להסתתר מפניו באולם חשוך ומקורר, בעל פתחי יציאה מוארים בהוראת כיבוי האש, ובעדיפות בחברת אנשים אחרים שמעדיפים גם הם להסתתר מפני הלהבות מתיזות הגיצים הקרויות לפעמים "החיים". היינו, בתיאטרון או בקולנוע.
משחר האנושות ישבנו כך, תחילה במערות ואז סביב מדורות ולבסוף באולמות משוריינים מפני המציאות. במאה החמישית לפני הספירה התגייס הפילוסוף אריסטו, המנטור של אלכסנדר מוקדון והאב הרוחני של כל כותבי המדריכים "איך כותבים תסריט" ב-3,000 השנים האחרונות, והגדיר ב"פואטיקה" את התפקיד של הדרמה: לשכפל ולהעתיק את חיינו כדי לארגנם מחדש כך שנוכל להביט עליהם ממרחק מוגן ולהגיע לכדי "הכרה" באשר לטיבו של העולם.
"אנחנו הולכים לתיאטרון כדי לשמוע את האמת", כתב המחזאי זוכה הפוליצר ואחד מטובי התיאורטיקנים של מלאכת הסיפור, דיוויד מאמט, בספרו המופתי "שלושה שימושים לסכין". זו הסיבה, הוסיף ברטולט ברכט ב"גלות המשוררים", שהמשוררים, ובכלל זה התסריטאים והמחזאים, נטולי התחמושת למעט שק של אמת וקסת דיו, הם-הם אלה שהופכים ראשונים בימי שקר ודיכוי ל"אויבי העם" שצריך לגרש מהעיר באיומי קלשונים, רובים וטנקים. לאמור: כי הם מיומנים באריגת סיפורים שמסוגלים, כמו כשף מאגי, לגרום לאנשים לשתוק, לקפוא, להביט אל על, להקשיב ולהנהן, אגב ספיגת דמעה לוהטת, שכן, אה-הה, "זה ככה".
משסיכמנו שאולמות התיאטרון והקולנוע הם בתי הכנסת, הכנסיות והמסגדים של האמת, אני כאן כדי להתריע מפני פיגוע תרבותי מתגלגל, מסוכן, מטריף דעת ולמיטב שיפוטי ייחודי לישראל. המגיפה היא זו: הקהל הישראלי איבד את יכולתו להביט בשקט ובריכוז במסך או בבמה למשך שעתיים מבלי לפתוח את הוואטסאפ פעם בחצי שעה, לענות לשיחות טלפון ("אני בהצגה, כן. כן. לא יכול לדבר עכשיו. ואללה? ואז מה הוא אמר?"), לגלוש לאמזון.קום כדי לקנות כפכפים, לדלג בין סטוריז על דובי פנדה באינסטגרם, להגביר למקסימום את ה-glare של הנייד כדי שאורו יתחרה באור המסך, לבדוק אחת לרבע שעה מה השעה, ולהשיב (סיפור אמיתי) במילים המאיימות "אני אשתדל", לבקשתו של צופה אחר (נגיד אני) שהרהיב עוז לבקש שיסתמו את הפה כבר כדי לאפשר לאופנהיימר להחליט אם לבקע את האטום או לא בסרטו של כריסטופר נולן, מבלי שאותו הצופה (אני, נגיד) צריך באותו הזמן ממש להאזין גם לרצונו של זה שישב מאחוריו לבקע לאיזה קולגה בעבודה את הראש מסיבה שלא לגמרי הבנתי, כי אופנהיימר הפריע.
בעז גאוןבעז גאוןאסנת בן דב
מיכה גודמן, ב"מהפכת הקשב", קרא לכל זה "בעיית הרגעים שבין הרגעים". לדבריו, הרשתות החברתיות ואפליקציות התקשורת הרגילו אותנו לחוות את היקום כאילו הוא סובב סביבנו. המחיר הוא אובדן היכולת לחיות ברגעי הביניים שבין הנוטיפיקציות. התוצאה היא שרבים בקהל הישראלי מעדיפים לקנות מנקי אוזניים באתר של סופרפארם.קום, תוך כדי הצגה או סרט, ושיקפצו מי שישובים מלפניהם, מאחוריהם ומצדדיהם.
ואני שואל: למה? מה מפחיד כל כך את הקהל הישראלי בהתנתקות מן הרגע? החשש ממה שיגלו בחוץ כשיעלה האור? או שמא ההפך, אי הרצון לוותר על העונג המזוכיסטי המתלווה להתפלשות במה שמתחולל כל הזמן? כך או כך, אני מתחנן, על נפשי ועל נפשותיכם: פאקינג תסגרו כבר את הטלפון.
  • בעז גאון הוא סופר, מחזאי והייטקיסט
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו opinions@ynet.co.il